חידושים וטעמים מרבותינו חכמי תימן נע"ג על פרשת משפטים, מתוך ספר שולחן מלכים שיצ"ל בקרוב, מאת הרה"ג יוסף צברי שליט"א - מו"צ באלעד ובבית ההוראה פעולת צדיק, ראש כולל "יוסף הצדיק" ורב קהילת "מקום מקדש" לחניכי הישיבות - אלעד.
"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם"
הטעם שנסמך הפסוק של סוף פרשת יתרו "ולא תעלה במעלות" לפרשת ואלה המשפטים יובן עפ"י מה שכתב הג"ר יהודה גספאן וז"ל: "שמא יש לומר הטעם שנסמכה פרשת משפטים לפסוק ולא תעלה במעלות, לרמוז לדיין שאם בא דין אחד לפניו פעם ושתיים ושלוש, אל יאמר כבר בא דין זה לפני, ולמה אטריח עצמי לעיין עליו בכל פעם, אלא אפסוק הדין מהר על פי מה שעיינתי כבר. לזה אמר: "ולא תעלה במעלות", שלא להטריח עצמך לעיין ולחזור עליו, שפעמים תבא לידי שכחה ולא יצא הדין לאמתו, ובשביל כך תענש חס ושלום, וזה שאמרו אשר לא תגלה ערותך עליו {ר"ל שלא יתפס עוונך ועונשך בזה} רצה לומר בשבילו, לפיכך צריך ליזהר.
{מחידושיו הנקראים פנים חדשות בספרו מנחת יהודה עה"ת}
"השור יסקל וגם בעליו יומת"
מעשה בגוי עשיר ואלם, אשר מקנה רב היה לו, ובתוכו גידל שור מובחר, גדול וחזק, אשר עליו היתה כל גאותו. באחד הימים, נפל לפתע השור חסר אונים, ורק עיניו בהו בחלל.
הגוי אשר נבהל מאוד, רץ לו לבית הגה"ק מארי חיים חג'בי זצוק"ל, אב"ד רבוע {שבמחוז כוולאן}, בבקשה אשר יציל את שורו.
אותו היום, יום ששי היה, היהודים כבר היו בבית הכנסת והתכוננו לקבל את השבת. גם מארי חיים הינה עמהם, קורא את שיר השירים בנעימה.
לפתע הופיע הגוי, וביקש- דרש ממארי חיים: שורי מקור גאוותי שוכב כמו מת, כתוב לו קמיע שיבריא! ענהו הרב: אי אפשר, עוד מעט נכנסת השבת וכלי הכתיבה אינם אתי, תבוא במוצאי שבת. הגוי התעקש, ולא אבה לקבל את דברי הרב, אף שחזר על דבריו פעם ושתיים.
לאחר שראה הגוי כי הרב אינו נענה לבקשתו, דחף הוא את הגה"ק מארי חיים. הרב שראה את חוצפתו ורשעתו, נכנס לבית הכנסת, לקח שארית גפרור שרוף וכתב בו על פתק את הפסוק: "השור יסקל וגם בעליו יומת", וכך פנה לגוי באומרו לו: קמיע זה, קשור בקרן השור והוא יבריא לחלוטין. הגוי נטל את ה"קמיע" שמח וטוב לב, מיהר וקשר לשורו ואכן, מיד קם השור בריא ושלם.
למחרת בבוקר, כאשר יצא אותו גוי לרעות את מקנהו, קם השור על בעליו ונגחו למות. אנשים שראו את הדבר פנו לבנו של הגוי, וסיפרו לו על שאירע. הבן לקח בחמתו את רובהו, ובראותו את אביו שוכב מתבוסס בדמו למרגלות השור, ירה בשור והרגו.
כך התקיימו דברי הרב במלואם: השור יסקל, וגם בעליו יומת.
{מפעלי הצדיק}
"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם"
כתב הגר"ש בדיחי: מצאתי לאחד מחכמי תימן אלו הפסוקים בנוטריקון, וזהו:
"וצריך אדם לשוב התשובה הראויה, מזדונות שגגות פשעים טרם יום מיתה, אולי שפטים רעים תדחה, שלום יקדמוך מלאכים לקראת פניך נוהרים, ידחו המקטרגים מעליך.
כי תקנה עבד עברי וגו' - כבוד יתן ה' תחת קראך נעימות התורה, ערב בוקר דבקת עסקת בתורה, ריחקת יצרך, שנית שילשת שימשת נאמנים יחד מלאים יראה ענוה בינה דעת, ונזהרת בשמירת שבת, במצוות עירוב יחד תיקנת יציאת אלפיים לחוץ לא חיללת, פנית שמרת ייחוד חלק נעים משבת.
אם בגפו יבא וגו' - אם מקום בלבך גאותו פנית, ומשכת ייחוד בוראך אליו, בעדן גן פעולתך, ושכרך ישלם צורך אליך, אם מיהרת בקביעות עתים לתורה אשריך, שהשם הגדול הגבור והנורא אישרת, והוא ישפיל צריך אויבך המבקשים אבדיך, שבת תכבד ותמצא עונג מנוחה וטובה.
{עולת שלמה, ועי"ש רמז המשך הפס'}
"אם כסף תלוה את עמי את העני עמך"
הג"ר יחיא בדיחי זצ"ל, ביאר שפסוק זה רומז להתייחדות שם ה' במצוות הצדקה.
דהנה שם הוי"ה ברוך הוא במספר קטן הוי י"ג, שהוא במדויק חצי שם הוי"ה שעולה בגימטריא כ"ו.
וכן עשיר במספר קטן הוי י"ג, וגם עני במספר קטן עולה י"ג. וא"כ העני והעשיר, כל אחד מהם הוא חצי משמו של הקב"ה, ועל ידי שנותן העשיר צדקה לעני ומאכלו ומשקהו, מתייחד שם הוי"ה ב"ה בין שניהם. וזהו אומרו: "את העני עמך", ר"ל כאשר העני עמך ושניכם מתאחדים בנתינת הצדקה, אז מתייחד ג"כ שמו של הקב"ה.
ועוד מתבאר כאן, דיש כאן תשובה לטענת העשיר, שאם אמר יאמר העשיר, מה לי לטרוח ולחפש העני, יבא העני אלי ויקבל חלקו, לזה אמר הכתוב: "את העני עמך" דהיינו, שחלקו של העני המיועד נמצא אצלך בממונך, ואתה העשיר רק שליח מאת ה' לתת לו את חלקו המגיע לו, ולכן עליך לחפשו ולילן לו את חלקו ואז תגרום לייחוד שם ה'. {חן טוב}
תפארת ישראל. מאת הרב יעקב ישראל לוגסי
''ואם אמֹר יאמר העבד אהבתי את אדני את אשתי ואת בני... והגישו אדוניו את הדלת או אל המזוזה ורצע אדוניו את אזנו במרצע''.
הרגשת ''עבדות''- עיקר העבודה- ''בהוציאי את העם ממצרים, תעבדון את האלוקים על ההר הזה'', וכן כשנשלח משה לגאול את ישראל נצטווה לומר לפרעה: ''שלח עמי ויעבדוני'' (שמות ו', טז).
ועוד אמרו חכמינו ז''ל במסכת קידושין על הפסוק: ''כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם'', עבדי ולא עבדים לעבדים.
הרי לנו, שכל תכלית רצון ה' יתברך בקנין עמו ישראל לו לעם, לצורך שיקבלו עליהם ''עבדות'', וזו כל מטרתו בקנין עמו ישראל לו לעם, לצורך שיקבלו עליהם ''עבדות'', וזו כל מטרתו בגאולת מצרים לפדותינו מבית עבדים, למען נהיה עבדים לו יתברך בלבד.
ומעתה נבוא לבאר מה בין עבדות של בשר ודם ועבדותו יתברך.
עבד בשר ודם- מה שקנה עבד- קנה רבו, אין לו משלו כלום. אף אם מצא חפץ יקר ערך ברחוב, חייב להביאו לבעליו, כל טרחתו ועמלו במסחר והגדלת הרכוש הכל לאדונו, ואין לו אלא את הלחם אשר הוא אוכל ומטה שעליה ישן ותו לא.
אם כן, סך הכל העבד בונה וטורח רק לצורך תיקון והגדלת אדונו, ולעצמו כלום.
ההפך הגמור היא העבדות שנצטוינו עליה וזכינו לה להקראות עבדי ה'.
''אם צדקת מה תתן לו... הלה' תגמלו זאת...'', פסוקים אלו מבארים לנו, כי עבד ה' אינו נותן להקדוש ברוך הוא כלום, לא מחזקו ולא מגדלו, חס-וחלילה, להיפך- כל מה שעושה עובד ה' אינו עושה אלא לעצמו, בונה את עצמו, את עולם הזה שלו, את עולם הבא שלו, עתיד לקבל שכר וגמול נצחי על כל פרט ופרט, ואף על כל תנועה ותנועה שיעשה לכבוד ה'.
אם כן, סך הכל, עבד ה'- כל מה שעושה- לעצמו, ולאדונו- כלום.
הרי שבעבדות זו שזכינו לה, היא חירותינו הגדולה ביותר, וכי יש לך בן חורין שאין שום אדון ושותף במעשה ידיו, הכל לעצמו ולהנאתו ולענוגו בעולם הזה, ובעולם הבא לנצח נצחים. ולא רק זה, אלא אדונו שיש עליו אינו כדי לנצלו חס וחלילה, אלא אדרבא כדי לאפשר לעבד לזכות לעצמו יותר ויותר, ולכן גם נתן לנו עולם מלא אפשרויות לרכישת תורה ומצוות, הרי שאדנותו עלינו כדי לאפשר לנו זכויות לרוב.
וזה מה שרצה הקב''ה ברוב אהבתו לעמו, גאלנו ממצרים מבית עבדים, להיות לו לעבדים. כי בכך רצה את חירותינו, חירות שאין דומה לה, ואין חירות שתשווה לה. שהרי נתבונן, אפילו באדם הבן חורין הגדול ביותר בעולם כגון: מלך, שר, איש רם מעלה, שתחת ידו אלפי עבדים ומשרתים, וכי אפשר לקרוא לו בן חורין? הלא משועבד הוא לעבדיו ולעמו, יש לו התחייבויות שלא יתכן שיתחמק מהם, ואמנם מצד אחד יש לו עבדים רבים, אמנם מצד שני בעקיפין הוא גם עבד להתחיבויות שיש לו כלפי עבדיו ועמו.
לא כן עם ישראל בעבדות שזכו לה, אין זר שמתערב בפירות היוצאים ממנה ובזה נבוא קצת לתת טעם לשעבוד מצרים.
עד זמן שעבוד מצרים היו ישראל יושבים שקטים ושאננים בארץ גושן, אוכלים מפריה ושבעים מטובה, ללא עול בשר ודם, וכמו כן ללא עול תורה ומצוות. ובזה ראה הקב''ה סכנה גדולה ועצומה היכולה לאבד את זרע אברהם יצחק ויעקב לגמרי, שהרי כפסע בינם לבין יום מחר להתבולל עם המצרים, אין מה שיעצור אותם, אין מה שיסגור אותם מלהתבולל, ובזה ידחה שם ישראל, חס-וחלילה.
ומצ שני, לבוא לתת להם תורה ומצוות תכף בארץ גושן ללא שעבוד מצרים- לא יתכן, קשה יהא להם לקבל עול תורה מאחר שטוב להם ככה, ויתכן שימאנו לקבלה ואז אין תכלית לעולם, שהרי כל תכלית העולם הוא ישראל בשמירת התורה.
ולכן מה שעלה בחכמתו יתברך כביכול, הוא: לשעבדם שעבוד מפרך וקשה במצרים והוא לב' תועליות;
א. שבזה שיגאלם ויפדם יהיו מחוייבים מתוך הכרת הטוב, ושמחת גאולתם, לקבל כל אשר יאמר להם, וכמו שאכן הושגה תועלת זו במלואה. כמו שנאמר: ''כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע''.
ב. כאן ירכשו ישראל תכונת ''עבדות''. ''עבדות היא תכונת כניעה, שהנפש נכנעת לאדונה ולמי שהוא גדול ממנה, ובפרט למי שמושיעה מצרתה. האדם מטבעו מתכחש לתכונת עבדות ומתמרד לה, ואין ברצון האדם להיות נכנע למישהו ולתת שלטון לאחר עליו.
מתוך: 'מעיינה של תורה'
''ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם'' (כא - א)
צריך אדם לשים את משפטי האלוקים לפניו. עליו להקדיש את כל ה''אני'' שלו בעבור המשפטים ולמסור את נפשו עליהם. וזהו שאומר הכתוב: ''לפניהם'' - שיעמידו את המשפטים לפניהם, לפני קיומם העצמי... (קול שמחה)
אלה כלי הדיינים: מקל ורצועה לרדות בהם. (רש''י)
מה צורך היה להראותם זאת תחילה, והלא תספיק השעה כאשר יהיו נזקקים לכך?
ברם, תמיד יש להראות לבני-ישראל מלכתחילה שקיימת מידת הדין בעולם, כדי שיהיו מתייראים לעשות רע וממילא לא יהא צורך להשתמש במדת-הדין. ואם כן הרי חסד הוא זה שמראים מקודם את המקל והרצועה...
''והאלוקים עשה שייראו מלפניו'' - השם יתברך ברא את הרעה כדי שייראו מלפניו ולא יהא צורך לנצל את הרעה... (סדורו של שבת)
מה הראשונים מסיני אף אלה מסיני. (רש''י)
כדי שלא יהיו אנשים סבורים, כי מכיון שהמשפטים הם בעלי אופי הגיוני ומחויבים לפי השכל, אינם איפוא מצוות אלוקיות אלא יצירות אנושיות - על כן העידה התורה, שהם ''מסיני'' כדוגמת מצוות אחרות שהן בבחינת חוקים ויש לקיימן רק מפני רצון השם-יתברך ולא משום שהשכל מחייב אותן... )חידושי הרי''מ)
לפיכך אמר רש''י, כי היה בדעתו של משה שלא לפרש לבני ישראל את טעמי המשפטים, עד שאמר לו השם-יתברך: ''אשר תשים לפניהם'' - כי סבור היה משה, שכאשר יפרש להם את הטעמים יעשו בני-ישראל את המשפטים מפני הטעם ולא מפני רצון השם. אמר לו השם-יתברך, שבכל זאת יפרש להם את הטעמים ועם זה ילמדם לעשות את המשפטים מפני רצון השם, על אף ידיעת הטעמים. (שפת אמת)
''מילתא דאתיא בקל-וחומר טרח וכתב עלה וקרא'' - מכיון שהדבר מובן מאליו מתוך קל-וחומר, המבוסס על ההגיון והשכל האנושי, כתבה התורה במתכוין פסוק מיוחד, ללמדנו שעלינו לקיים את התורה לא משום שהיא מובנת על פי השכל, אלא משום שכך הוא רצונו של נותן-התורה... (אדמו''ר רא''מ מגור זצ''ל)
נסמכת פרשת דינין לפרשת מזבח לומר לך שתשים סנהדרין אצל המקדש. (רש''י)
אצל כל אומות העולם אין חוקים והיחסים בין אדם לאדם ענין של דת, כי אם חובה חברתית או אזרחית כדי לקיים סדר ומשטר במדינה. ואילו אצלינו היהודים גם משפטים הם ציוויי השם ויש בהם קדושתה של מצוה. כשם שהקורבנות מהווים את עבודת השם בבית המקדש, כך גם מהווים המשפטים את עבודת-השם של היהודי בחייו היומיומיים - ''שתשים סנהדרין אצל המקדש''... ) אבני אזל)
הדא הוא דכתיב: מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל, לא עשה כן לכל גוי . (מדרש)
המשפטים מבוססים על יסוד האמת והצדק. אך הרי העולם הוא ''עלמא דשיקרא'', עולם אשר בו יד השקר והחמס היא על העליונה, אין פלא איפוא שעמי העולם אינם מסוגלים לשמור על חוקי הצדק, האמת והיושר. רק בני-ישראל, שיש בהם כוחה של תורה שנקראת אמת, מסוגלים לקיים את המשפטים אפילו בעולם השקר. לפיכך כה מושרש בקרבם רגש הצדק, האמת והיושר. ''מגיד דבריו ליעקב'' - מכיוון שנתן להם תורה, על כן ''חוקיו ומשפטיו לישראל'' - מסוגלים הם לקיים את החוקים והמשפטים אפילו בעולם השקר. אולם ''לא עשה כן לכל גוי'' ועל כן ''משפטים בל ידעום''... (שפת אמת)
אזן זו ששמעה על סיני לא תגנוב וזה הלך וגנב - תרצע. (רש''י)
בעצם מה אשמה האוזן אם האדם לא ציית אחר כך למה שהיא שמעה? ברם - אמר בעל חידושי הרי''ם ז''ל - מסתבר, כי באם שלא לציית למה ששומעים, הרי מוטב יותר לא לשמוע מלכתחילה... בעד שמיעה כזו על מנת שלא לציית ראוי לרצוע את האוזן...
אם שמעה האוזן דברי תורה ובכל זאת לא קלט האדם את הנשמע, הרי מן ההכרח שאוזן זו ספגה הרבה ליצנות וניבול-פה, אשר '' טיפה אחת של ליצנות דוחה הרבה דברי תורה''. לפיכך יש לרצוע את האליה שבאוזן, שהרי זו נבראה במיוחד לשמש תריס בפני ליצנות וניבול פה, (''שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יכוף האליה לתוכה'') וכיון שבאוזן זו לא נוצלה האליה לתפקידה יש לרצוע אותה... (אדמו''ר רא''מ מגור זצ''ל)
''
וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה
מעם מזבחי תקחנו למות'' (כא - יד)
לאמיתו של דבר יש מקום לפטור כל רוצח מעונש, שמא היה הנרצח אדם טריפה, שלא היה יכול לחיות בין כה וכה. ברם, אין אנו משגיחים בכך, משום שאנו הולכים אחר הרוב, ורוב בני אדם בריאים הם ואינם טריפות.
דבר זה, שבדין תורה הולכים אנו אחר הרוב ולא אחר המיעוט, למדו חכמינו מן הקורבנות שהיו מקריבים אותם מבלי להשגיח על כך, שמא הבהמה טריפה מבפנים ופסולה היא לקרבן, לפי שהולכים אנו אחרי רוב בהמות שאינן טריפות. (חולין י''א).
לפיכך אמרה התורה: ''וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה'' - שירצה לפטור עצמו מעונש בטענה, שההרוג היה טריפה, אזי ''מעם מזבחי'' - מהקורבנות שמקריבים על המזבח - ''תקחנו'' - תלמד לקח ותדע את הדין, כי ''למות'' - שחייב הוא עונש, שכן מהקורבנות אנו למדים שהולכים אחר הרוב...(הרב חיד''א בשם חכמי אשכנז)
''מכה אביו ואמו מות יומת וגנב איש ומכרו מות יומת'' (כא - טו, טז)
אפילו בן סורר כזה, שמכה את אביו ואמו, אסור לגנבו ולמכרו. התורה מתעבת את מסחר-העבדים אפילו לגבי בני-בליעל...(משך חכמה)
''
וגנב איש ומכרו מות יומת ומקלל אביו ואמו מות יומת'' (כא - טז, יז)
בדרך כלל לא יתכן דבר זה, שבן יקלל את אביו ואת אמו, אלא אם כן נותק הבן מחיק הוריו, נמכר וגדל בנכר, כך שאיננו מכיר אותם כלל ועל כן הוא מקלל אותם. ובכן, הבן הנגנב והנמכר הוא הוא על פי רוב ה''מקלל אביו ואמו'', לפיכך ראוי ה''גונב איש ומכרו'' לעונש מיתה, שהרי הוא הביא את הבן לידי כך שיהיה ''מקלל אביו ואמו''. )אבן עזרא בשם רבי סעדיה גאון)
''ורפא ירפא'' (כא - יט)
מכן שניתנה רשות לרופא לרפאות (רש''י)
לפני אחד הצדיקים הגדולים שבדורות עברו באו פעם אנשים ובכו ובקשו ממנו, כי יתפלל למען חולה מסוכן, אשר הרופאים כבר נתייאשו מחייו וקבעו, שאיננו יכול לחיות עוד.
נענה הצדיק ואמר: ''התורה נתנה לרופאים רשות רק לרפאות אבל לא לייאש את החיים. לכן אין להם כל זכות, שכן לא קבלו רשות על כך''.
הרבי מקוצק ז''ל היה אומר על כך: ''יאוש שלא מדעת'' - כל יאוש בא מתוך שאין דעת...
''אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה'' (כא - יט)
אמנם המזיק משלם בעד הכל: נזק, צער, רפוי, שבת ובושת, אולם הרי גרם לניזוק גם ביטול תורה ותפילה בעת מחלתו, ומי איפוא ישלם את ההפסד הזה? ואכן דבר זה נשאר כמעמסה תמידית על המכה ולעולם איננו יכול להיטהר מכך. במה דברים אמורים, רק אם אמנם עוסק המוכה בתורה ועבודה בקומו מחוליו, אבל אם יקום והתהלך ב ח ו ץ על משענתו'' - שהוא מתהלך בטל בחוצות, ולא זו בלבד שאיננו מצטער על אשר החסיר בעת מחלתו ואינו שואף למלא את החסר, אלא שהוא עוד מתבטל בחוצות, הריהו מוכיח בזה שהמכה לא גרם לו שום ביטול תורה, ועל כן ''ונקה המכה''... (כרם הצבי)
''וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט.. אם יום או יומים יעמד לא יקם'' (כא - כ, כא) אם הוא מכהו בשבט הרי זה סימן, שכל כוונתו היא רק להוכיחו ולהיטיבו (שבט=מוסר), ולכך יש לו הזכות. לפיכך הדין הוא, כי ''אם יום או יומים יעמוד לא יוקם''. אבל אם הוא מכהו בחרב או באבן, הרי זה סימן שהוא עושה זאת מתוך כעס או נקם, ואז אפילו אם העבד חי שנים רבות לאחר מכן בא האדון על עונשו. (אור-החיים עפ''י שיטת הרמב''ם))
''אם יום או יומים יעמד לא יקם כי כספו הוא'' (כא - כא)
כל ימות השנה בולע אדם את תפילתו בחטיפה. ואף אם ביום אחד בשנה - ביום כיפור - או יומיים בשנה - בראש השנה - הריהו מאריך קימעה בתפילתו, גם אז ''לא יוקם'' - איננו קם ועומד עמידה איתנה בתפילתו - ''כי כספו הוא'' - שאפילו אז מתכוין הוא לעצמו, שתהיה לו פרנסה בריוח, ואין דעתו נתונה על התיקון הרוחני האמיתי, הדרוש לאדם... (הרבי ר' בונם ז''ל מפשיסחה)
''עין תחת עין שן תחת שן יד תחת יד'' (כא - כד)
תמיד נאמר בתחילה הפשע ואחר כך העונש. גם כאן כך הוא פשוטם של דברים: ''עין'' - אם המכה הוציא לו עין, עליו לשלם ''תחת עין'' - שוויה של עין; וכן בעד ''שן'' עליו לשלם ''תחת שן'' - שוויה של שן. יוצא איפוא, שפשוטו של פסוק עולה בקנה אחד עם המסורה, כי ''עין תחת עין - ממון''. (הכתב והקבלה)
''כי יכה איש את עין עבדו... לחפשי ישלחנו תחת עינו
ואם שן עבדו... לחפשי ישלחנו תחת שנו'' (כא - כו, כז)
מה טעם יוצא עבד כנעני לחפשי בשן ועין? לפי שהעבדות באה לו מקללתו של נח לבנו חם: ''עבד עבדים יהיה לאחיו'', והנה חטאו של חם היה בעינו - ''וירא חם אבי כנען'' - ובשינו - ''ויגד לשני אחיו'' (הדבור הנגמר בשינים), הרי אם מוציאים לו עין או שן מתכפר לו חטאו והוא יוצא לחופשי... (הגר''א מוילנה)
''כי יכרה איש בר... בעל הבור ישלם כסף ישיב לבעליו'' (כא - לג, לד)
כל אדם בחטאיו כורה בור בעולם הזה, שבו ניזוקים בני-אדם אחרים. לפיכך העצה היעוצה היא: ''בעל הבור ישלם'' - החוטא יתקן את המעוות הזה על ידי ''כסף ישיב לבעליו'' - על ידי התשוקה והכסופים (''כסף'' מלשון ''נכסף נכספתי'') לשוב בתשובה לפני בעליו של עולם... (ליקוטי שפת אמת)
''כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמר וגנב מבית האיש אם ימצא הגנב ישלם שנים. אם לא ימצא הגנב ונקרב בעל הבית אל האלוקים'' (כב - יז)
''כי יתן איש'' – כאשר ה' יתברך, שנקרא ''איש'', נותן ''אל רעהו'' – אל היהודי, שהוא בבחינת רעהו (''רעך ורע אביך אל תעזוב'') – ''כסף או כלים'' – את כל הצטרכויותיו החומריות והגופניות, ''לשמור'' – כדי שישמרם ויחזיקם בקדושה, ולבסוף ''וגנב מבית האיש'' – הוא פוגם, הוא מקלקל את אבריו ואת כספו וע''י כך הוא מוציא את כל זאת מתוך הקדושה, הרי ''אם ימצא הגנב'' – אם בעת נתנו דין-וחשבון על מעשיו ימצא, שהוא עדיין אשם ולא עשה תשובה, אזי ''ישלם שנים'' – הריהו נענש עונש כפול לפי חטאו (''כי לקחה מיד ה' כפלים מכל חטאתיה''- ישעיה מ). אבל ''אם לא ימצא הגנב'' – לא מתברר שעשה תשובה מיד, אזי ''ונקרב בעל הבית אל האלוקים'' – ע''י תשובתו הריהו מתקרב אל האלוקים עוד יותר מאשר לפני החטא, שכן ''במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד''... (חתם-סופר בשם הגאון מהר''ר נתן אדלר זצ''ל)
''כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש או הקמה'' (כב - ה)
אין פורענות באה אלא בשביל רשעים ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים (בבא-קמא ס')
באמת, כשבאה פורענות לעולם הריהי מופנית בעיקר נגד הרשעים – ''ומצאה קוצים''. ברם, כל זמן שקיימים צדיקים הרי זכותם עומדת ומגינה, שהפורענות לא תוכל לבוא. לפיכך, אם הפורענות מוכרחה בכל-זאת לבוא, מסלקים תחילה, לגודל הכאב, את הצדיקים, למען לא תוכל זכותם לעכב את הפורענות – ''ונאכל גדיש או הקמה''... (פרדס יוסף)
''וכי ישאל איש מעם רעהו... אם בעליו עמו לא ישלם'' (כב – יג, יד)
כל אדם קיבל את נשמתו ואת חייו בהשאלה מן השמים, על מנת שישתמש בהם לטובה, והרי שואל חייב אפילו באונסין, ואם-כן כיצד יכול אדם לפטור עצמו מן העבירות שהוא עושה באונס או בשוגג? רק כאשר ''בעליו עמו'' – שהוא זוכר תמיד את השם יתברך ומקבל על עצמו עול מלכות שמים, אזי ''לא ישלם''.
הוא אשר אמר דוד המלך: ''אחת שאלתי מאת ה''' (תהילים כז) – הרי נשמה אחת ויחידה זו רק שאלתי אותה מאת הבורא, אם כן קיים החשש פן אתחייב אפילו באונסין, אך מכיון ''אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי'' – ששאפתי תמיד להתקרב אל השם יתברך ולהיות עמו, הרי זה איפוא שאילה בבעלים... (הרבי ר' בונם מפשיסחא ז''ל)
בעל חידושי הרי''ם ז''ל היה אומר: ''לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל'' – השם יתברך מעלים עיניו מהרבה עוונות וחטאים בישראל, באם ''ה' אלוקיו עמו'' – אם מוסיפים לקבל עול מלכות שמים. עבירות כאלו, שאינן נוגעות בעול מלכות שמים ונשאר גם להבא ''ה' אלוקיו עמו'' – עליהן מוחלים מן השמים, לפי ש''בעליו עמו''.
''אם ענה תענה אתו, והיה כי צעק יצעק אלי, שמע אשמע צעקתו'' (כב – כב)
אמרו חכמינו, כי בעת שציערה פ
נינה לחנה נתכוונה לשם-שמים, כדי שתתפלל חנה ותבקש על בנים, אך בכל זאת נענשה ומתו עליה כל בניה (''ורב בנים אומללה'').
הוא אשר אמרה כאן התורה: אפילו ''אם ענה תענה אותו'' – כדי שיהיה יצעק אלי, בכל זאת הרי זה עוון מצדך וגם ''שמע אשמע צעקתו'' ואתה ענוש תיענש... (פרדס יוסף)
''את העני עמך'' (כב – כד)
לפיכך עליו להלוות לו, שמום שכספו של העני מצוי בידך. הכסף אינו אלא פיקדון בידי העשיר, אשר הפקיד אצלו השם יתברך על מנת לשמור עליו ולתמוך בעני. שכן הדין הוא, שהכותב נכסיו לאחד מבניו לא עשאו אלא אפוטרופוס, על מנת שיחלק את הנכסים בין יתר הבנים; כך גם השם יתברך עושה את העשיר לאפוטרופוס גרידא על הכסף, על מנת שיחלקו כראוי בין בניו העניים... (מעשה רוקח)
מצות צדקה וגמילות חסדים יש לקיימה אפילו בזמן אשר ''העני עמך'' – כאשר העוני הוא גם מנת חלקך אתה וסובל הנך מחסור, בכל זאת עליך לפרוס מלחמך לעני...
חכמינו אמרו על הפסוק: ''כבד את ה' מהונך'' – ''אל תקרי מהונך אלא מגרונך'' כלומר, לא רק בזמן שיש לך הון, אלא אפילו בזמן שמוכרח אתה לחסוך מגרונך שלך, גם אז תפרוס מלחמך לעני הרעב... (הרבי ר' שמלקי זצ''ל מניקלשבורג)
''ונשיא בעמך לא תאר'' (כב – כז)
לדאבון הלב רגילים בני אדם לבקש חסרונות וצדדים שליליים אצל המנהיגים העומדים בראש העם. כל החשדות, הקובלנות והטענות מופנים כלפיהם. אפילו משה רבנו נחשד בעיני רבים מן העם במעשים גרועים ביותר. לפיכך נתנה התורה ציווי מיוחד, שלא לבזות ולא לקלל את הנשיא המנהיג את העם.
אמרו חכמינו לגבי חמץ: ''שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה''.
לעולם אין רואה אדם אצל עצמו שום חמץ (''חמץ'' הוא סמל רע) – אבל רואה הוא תמיד חמץ אצל אחרים, ובמיוחד אצל ''גבוה'' – אצל מנהיגי העם בעלי המעמד הגבוה... (הדרש והעיון)
''מלאתך ודמאך לא תאחר בכור בניך תתן לי'' (כב – כח)
אמרו חכמינו, כי בעוון נדרים שלא שולמו מתים בנים.
זהו שמרמזת כאן התורה: ''מלאתך'' – גם מה שמנדר אתה בזמן שאתה מלא ושבע, ''ודמאך'' – וגם מה שמנדר אתה בעת צרה, מתוך דמעות וצער – ''לא תאחר'' מלשלם את הנדר, שאם לא כן הרי ''בכור בניך תתן לי'' – תהא חייב לתת לי את בניך. (זית רענן)
''ואנשי קדש תהיון לי'' (כב – כו)
קדושים אנושיים תהיו לי. שתקדשו את מעשיכם האנושיים, וזהו עיקר הקדושה הנדרשת מן האדם. מלאכים אינם חסרים לו לרבונו של עולם בשמים... (הה''ק מקוצק ז''ל)
''ובשר בשדה טרפה לא תאכלון'' (כב – ל)
אם תהיו אנשי-קודש ישמרו עליכם מן השמים שלא תיכשלו באכילת טריפות. כדרך שאמרו רבותינו: ''צדיקים אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידם'' – וכאן הכוונה בעיקר לשמירה ממאכלות אסורות. (פרדס יוסף)
''אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס'' (כג – א)
אם מקיים אתה מצוה והנך מצרף לך שותף לאותה מצוה, את היצר הרע, בזה שאתה מקיימה מתוך נגיעה, בשביל כבוד או ממון, דע לך איפו שהוא, היצר הרע, יהיה אחר כך ל''עד חמס'' – שיחמוס ממך את המצוה הזאת, כפי שאמרו חכמינו: ''יורד ומסטין עולה ומקטרג'' – בתחילה הוא מסית את האדם לעשות רע ואחר כך הוא מקטרג עליו בשמים ומוכיח שאפילו מצוותיו אין להן כל ערך. (נועם אלימלך)
אל תקשור ידידות יתירה עם האדם הרע, כי ע''י כך הנך גורם שהלה יחמוס את הבריות על ידי עדותו. מכיון שאתה מתחבר איתו הריהו מוחזק לאדם הגון וישר ונותנים בו אימון, אפילו שהוא מעיד עדות שקר כדי לחמוס את רעהו. כפי שאומרת הגמרא על התנא ריש לקיש, שכשהיה מדבר עם אדם בשוק היה אותו אדם זוכה לאימון הבריות והיו מפקידים אצלו ממון בלי עדות. (תורת משה)
''לנטת אחרי רבים להטות'' (כג – ב)
רק בדבר שאינו ברור, העשוי לנטות לצד זה או לצד אחר – ''לנטות'' – יש להטות אחר הרוב'', אבל דבר ברור הנעלה מכל ספק אינו כפוף להכרעת הרוב. לפיכך לא יטו בני ישראל לעולם אחרי רוב העולם ביחס לאמונה... (הגאון בעל חת''ס)
''לא תהיה אחרי רבים לרעות ולא תענה על ריב לנטת אחרי רבים להטות'' (כג – ב)
ולא תענה על ריב – על רב, שאין חולקין על מופלא שבבית דין (רש''י)
דעתו של המנהיג הגדול – מופלא שבבית דין – גדולה היא מדעתם של המוני בני אדם פשוטים. לפיכך חייב הרוב להכנע תחת דעתו.
בעיר אחת נתחברו אנשים שפלים מבני ההמון והתמרדו נגד הרב וראשי הקהל, על אשר הם מנהלים את כל עניני הקהל, כגון תלמוד תורה, מקוה, כשרות וכדומה, מבלי להתייעץ גם אתם.
''רבי!'' טען אחד מהם בחוצפה כנגד הרב, ''הלא גם התורה אמרה: אחרי רבים להטות?''
השיב לו הרב ואמר: ''פעם נתאספו כל מאתיים ארבעים ושבעת אברי הגוף ובאו בטענה כלפי הראש, על אשר הם אינם אלא כמשרתים לפניו, מעולם איננו מתייעץ אתם, אינו שואל לדעתו של אף אחד מהם, כי אם הוא עצמו מחליט הכל וכל הנראה בעיניו הוא מצוה לעשותו. היתכן. – טענו כנגדו – והלא אמרה תורה: 'אחרי רבים להטות!' ולא שתהיה אתה רודן עלינו. אמר להם הראש: פסוק זה שבתורה מכוון כנגד הסנהדרין, ששם ישבו שבעים ואחד ראשים, ולכן היה צורך לשאול לדעתו של כל אחד, ואם נתגלעו חילוקי דעות היו פוסקים לפי הרוב. אבל אתם, הרי אין ביניכם אף ראש אחד, כי אם כל ''זנב'' רוצה לחוות דעה, על כגון דא לא נאמר: אחרי רבים להטות''... (מפי שמועה)
''כי תראה חמור שנאך רובץ תחת משאו... עזב תעזב עמו'' (כג – ה)
כאשר מסייעים לשונא המצוה גדולה יותר, לפי שבכך מדכאים גם את יצר השנאה.
אף על פי שאין הכוונה כאן לשונא אישי, שהרי אסור סתם כך לשנוא אדם מישראל, אלא הכוונה כאן לאדם שראה בחברו דבר עבירה, שאז מצוה לשנוא אותו – בכל זאת עלולה כל שנאה של מצוה ליהפך במשך הזמן לשנאה אישית. שכן אם אני שונא אדם – אם כי לשם מצוה – מתחיל גם הלה לשנוא אותי, משום ''כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם'', ושנאתו של הלה כלפי הרי איננה עוד לשם מצוה, כי אם שנאה פשוטה, אישית. ואם כן נהפכת גם שנאתי כלפיו לאישית והמצוה נשמטת והולכת. לפיכך אמרה התורה, שיש להושיט עזרה לשונא שכזה שהיותו נתון במצוקה, כדי לשמור בכך על תחומה של השנאה, שלא תהפך השנאה לשם מצוה לשנאה אישית, פשוטה וגסה... (תוספות פסחים קי''ז)
זהו פשוטו של פסוק בתהילים (קלט-כא): ''הלא משנאיך ה' אשנא ומתקוממיך אתקוטט'' – ''תכלת שנאה שנאתים'' – שנאתי אליהם היא תכליתית, לשם מצוה; אבל ''לאויבים היו לי''- הרי הם נענשים לי לאויבים פשוטים, שלא לשם מצוה, ויש איפוא מקום לומר שלבסוף נהפכת גם שנאתי להיות אישית, לכן הנני מבקש – ''חקרני א-ל ודע לבבי, בחנני ודע שערפי'' – הבט אל לבבי ומחשבותי ותראה, כי אין כאן שום נטיה אישית, כי אם רק ''תכלית שנאה'', משום שהם משנאיך ומתקוממיך''... (אדמו''ר מאוסטרובצה זצ''ל)
''ושחד לא תקח'' (כג – ח)
לפי הגאון רבי יהושע'לה קוטנר ז''ל באה פעם אשה אלמנה ובדמעות עינים התאוננה על אחד מאנשי העיר שעשה לה עוול, וביקשה מן הרב שיזמין אותו לדין תורה.
ברם, רבי יהושע'לה כבר לא רצה להיות דיין באותו דין תורה, באומרו, כי שוחד אינו דוקא בממון, כי אם גם בדמעות, ובפרט של אלמנה רצוצה, עשויות לשחד את הדיין נגד בעל-הדין השני...
שאלו את הגאון ר' יאיר בכרך ז''ל (מחבר ספר שאלות ותשובות ''חוות יאיר''), מדוע היו היהודים נוהגים בזמן ההוא להעניק מתנות לנסיכים ופריצים שונים, שהוי צריכים לשפוט ביניהם ובין הגויים.
השיב להם לשואלים: משום שנסיכים ופריצים הללו הם שונאי ישראל מושבעים כאלה, שללא כל ספק היו מטים את הדין לטובת הגוי; אבל השוחד הניתן להם מאזן את שיפוטם באופן שווה, כך שיוכלו להוציא דין אמת. ניתנת שוחד כזו מותרת, לפי שמטרתה אינה להטות את הדין, אלא להיפך, למנוע הטיית-דין ודאית...
''וביום השביעי תשבות למען ינוח שורך וחמרך'' (כג – יב)
מה משמעותו של הביטוי ''למען ינוח''? – שאתה עצמך תשבות באופן כזה, שבכוח השבת שלך תשפיע על סביבתך, שגם בהמתך תנוח מעצמה, כפי שמספרת הגמרא על שורו של ר' יוחנן בן תורתא, שסירב לעבוד בשבת גם אצל גוי. (האדמו''ר רא''מ מגור זצ''ל)
''וחג האסיף תקופת השנה'' (כג – טז)
מה טעם אין חג נקרא כאן ''חג סוכות'', כמו במקומות אחרים בתורה?
ברם, הרי נשאלת קושיא, מדוע נחוג חג הסוכות בחמישה עשר בתשרי ולא בניסן, מיד עם צאת ישראל למדבר? ומשיב על כך הגאון מוילנה ז''ל, משום שבתחילה לא היה צורך בזכרון מיוחד לענני הכבוד, שהגנו על ישראל במדבר, כשם שאין עושים כל זכר לאכילת המן ולבאר. אך מכיון שלאחר חטא העגל ניטלו ענני הכבוד ונשארו ישראל מגולים (''כי פרוע הוא...'') ורק אחרי יום הכיפורים, כאשר מחל השם יתברך את החטא, הוחזרו ענני הכבוד – לפיכך נחוג חג הסוכות בתשרי אחרי יום הכיפורים, לרגל החזרת העננים...
יוצא איפוא, שכאן בפרשת משפטים, שהיא לפני מעשה העגל, עדיין לא היתה מצוות ישיבה בסוכה, לזכר החזרת ענני הכבוד, ולכן נקרא כאן החג רק ''חג האסיף''... (משך חכמה)
''ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלוקיך לא תבשל גדי בחלב אמו'' (כג – יט)
את ראשית ביכוריך – ילדיך הרכים בעודם באיבם – ''תביא בית ה' אלוקיך'' כדי ללמדם תורה. ''לא תבשל'' – אל תקדיח את ''גדייך'' הרכים ''בחלב אמו'' – בעוד חלב אם נוטף משפתותיהם... (מפי שמועה)
''הנה אנכי שולח מלאך לפניך'' (כג – כ)
שואל הרמב''ן מדוע להלן בפרשת כי תשא לא הסכים משה רבנו למלאך, כי אם אמר: ''אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה''?
ברם, בידוע ששופט בבית הדין כפוף כולו לחוקת המדינה וחייב הוא לחרוץ את דינו של העבריין רק לפי ספר העונשים הרשמי. אבל מלך יש לו זכות חנינה ורק הוא זכאי לחונן את הנשפט. לפיכך בפרשת משפטים, כאשר בני ישראל היו מיד לאחר מתן-תורה, שבו ''נעקר יצר הרע מלבם'' – לא היה איכפת לו למשה אם מלאך ילך לפני בני ישראל. אבל אחר כך, בפרשת כי תשא, כאשר היו בני ישראל לאחר חטא העגל וחזרו להיות כאחד האדם, בעלי יצר הרע, לא רצה משה רבנו שילך מלאך לפניהם – שמא יכשלו בחטא והמלך לא יהא זכאי למחול להם; לפיכך ביקש משה: ''ילך נא ה' בקרבנו – וסלחת לעוננו ולחטאתנו''... (קטרת סמים)
''ועבדתם את ה' אלוקיכם וברך את לחמך ואת מימך'' (כג – כה)
אצל עבודה נאמר בלשון רבים ואילו אצל אכילה ושתיה נאמר בלשון יחיד?
אמר על כך הרבי מקוצק ז''ל: משום שבתפילה – עבודת ה' – אפילו אם כל אחד ואחד מתפלל בפני עצמו ביחידות, מתמזגות אחר כך כל התפילות ומזה נעשית תפילת רבים. לעומת זה באכילה, אפילו אם רבים יושבים ליד שולחן אחד ואוכלים בציבור – הרי כל אחד ואחד אוכל בפני עצמו ביחידות...
''וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עלת'' (כד – ה)
על זה שישראל אומרים ''נעשה ונשמע'' צריכים בני הנוער הישראלי להיות נכונים להקריב קורבנות. ''נערי בני ישראל'' צריכים להיות ''ויעלו עולות''... )אבני אזל)
''ומראה כבוד ה' כאש אוכלת'' (כד – יז)
כאשר אדם מישראל רוצה לדעת, אם אמנם הוא עושה נחת רוח לה' יתברך בעבודתו ואם באמת הנהו מרבה כבוד שמים, הרי הסימן המובהק לכך הוא, כשהוא מרגיש בקרבו התלהבות ולהט אש לעבודת השם. שכן אם נותנים לו מן השמים התלהבות, התעוררות ותשוקה לעבודת השם, הרי זו הוכחה שעבודתו מקובלת.
''ומראה כבוד ה''' – המבחן לאדם, אם אמנם הוא רואה את כבוד ה' בעבודתו, הוא ''כאש אוכלת'' – אם הוא מרגיש בקרבו תשוקה לוהטת כאש לעבודת השם... אבל אם הוא צונן ושווה נפש, הרי זה סימן שעבודתו רחוקה מלהיות לרצון... (קדושת הלוי)
.jpg?id=18205693)
בטעינה...
